הקרב על גשר הישנה

פרק א': שער הנהרות – מדוע דווקא כאן?

הגיאוגרפיה הפיזית והטופוגרפיה הטבעית

ההחלטה להקים גשרי מעבר לאורך ההיסטוריה דווקא בנקודה זו של נהר הירדן, הידועה כג'סר אל-מג'מעייה ("גשר המפגש"), נובעת ממבנה גיאולוגי ייחודי [116, 852]. במרחב זה, השוכן כחמישה קילומטרים מדרום לקיבוץ אשדות יעקב ובסמוך למפגש הירדן והירמוך, קירות של סלעי בזלת איתנים הצרו את אפיק זרימת הנהר [55, 109, 852]. בעוד שמעברות הירדן הטבעיות האחרות באזור היו בלתי יציבות וחשופות לסכנות שיטפונות וזרימה עונתית חזקה, מצר הבזלת הצר בג'סר אל-מג'מעייה הציע תשתית סלעית יציבה ובטוחה להקמת גשרים קבועים מעל המים [852].

חשיבות המרחב ממערב לגשרים

עבור כוחות החוצים את הנהר מערבה, שימש אזור גשר הישנה כשער הכניסה האסטרטגי לעמק הירדן, לעמק יזרעאל ולגליל [852]. נתיב זה הציע תנועה ישירה ונוחה אל לב הארץ, והוביל לאורך ההיסטוריה אל הערים המרכזיות ונמלי הייצוא הגדולים של חיפה, עכו ויפו [17, 852]. במלחמת העצמאות הפך נתיב זה לציר חדירה בעל חשיבות עליונה עבור צבאות ערב הפולשים: כוחות האויב זיהו בגשר ציר הבקעה חיוני שנועד לאפשר להם לחצות את הירדן, להביס את כוחות חטיבת גולני, ולפרוץ במהירות דרך העמקים אל עבר עפולה וחיפה [4, 17, 852].

1. הגשר הממלוכי העתיק: נבנה במאה ה-12 על ידי השליט הממלוכי ביברס על יסודות של גשר רומי וצלבני קדום [116, 853]. הגשר, הבנוי מאבני בזלת מסותתות, מתאפיין בקשת בזלת מרכזית מחודדת בגובה של כ-10 מטרים מעל פני המים [853, 854].
2. גשר הרכבת העות'מאני: נבנה בשנת 1904 (ונחנך ב-1905) כחלק מפרויקט "רכבת העמק" המיתולוגי שקישר בין חיפה לדמשק ולמסילת הרכבת החיג'אזית [135, 140, 856].
3. גשר הבטון המנדטורי: הוקם על ידי הבריטים בשנת 1925 בצמוד לגשר הממלוכי, על מנת לשאת את העומס הגובר של התחבורה המוטורית המודרנית והמשאיות הכבדות שחצו את הגבול [855].

——————————————————————————–

פרק ב': "מלחמת המצודות" – הפינוי הבריטי החד-צדדי כתופעה כלל-ארצית

התהוות התופעה ברחבי הארץ

בחודשים שקדמו לפינוי הרשמי של ארץ ישראל ופקיעת המנדט הבריטי ביום שישי, ה-14 במאי 1948, נקטו השלטונות הבריטיים במדיניות של נסיגות ופינויים פתאומיים וחד-צדדיים של מחנות צבא ומצודות משטרה [44, 83, 213]. פינויים אלו נעשו לרוב ללא תיאום מסודר, יצרו ואקום שלטוני וצבאי מיידי, והציתו מאבק אלים ומר שזכה לכינוי "מלחמת המצודות" [213]. הכוחות היהודיים והערביים ניהלו מרוץ חימוש וכיבוש דרמטי כדי לתפוס ראשונים את מצודות הטיגארט (תחנות המשטרה המבוצרות מבטון) השולטות על צירי מפתח [213, 243, 841].

תופעה כלל-ארצית זו באה לידי ביטוי במספר מוקדים מרכזיים:

• משטרת הר כנען בצפת: הבריטים פינו את המצודה באמצע אפריל ומסרו אותה לידי הערבים, מה שהציב את המיעוט היהודי בצפת בסכנה מיידית והניע את הפלמ"ח לפעול במהירות [44, 243].
• מצודת לטרון: פונתה על ידי הבריטים ב-14 במאי ונמסרה ללגיון הירדני, שחסם הרמטית את דרך המלך לירושלים והוביל לסדרת קרבות עקובים מדם [260, 262].
• מחנה צריפין (סרפנד): פונה על ידי הבריטים, נמסר לידי הכוחות הערביים, ונכבש רק לאחר קרב קשה על ידי חטיבת גבעתי [258].
• משטרת עיראק אל-סוודאן: נמסרה לידי הכוחות המצריים ב-14 במאי והפכה למכשול צבאי קשה בדרום [257].

המערכה על מצודת גשר (אפריל 1948)

באזור גשר באה התופעה לידי ביטוי מוקדם ודרמטי במיוחד. הבריטים הקימו מצודת טיגארט (משטרת גשר) בצמוד לגדר הקיבוץ כדי לשלוט על שלושת הגשרים [117, 841]. ב-27 באפריל 1948, שבועיים מוקדם מהמתוכנן, הבחינו חברי הקיבוץ שעבדו בשדות בפינוי שיירות הציוד הבריטיות מחצר המשטרה [841]. עם הסתלקות השיירה, מיהרו חברי גשר אל המצודה, נכנסו לתוכה ונעלו את שעריה [841].

תפיסת המצודה הציתה מיד מערכה כבדה [117, 841]. הלגיון הערבי הירדני פתח בהרעשה ארטילרית כבדה ובהסתערויות חי"ר ושריון על בניין המשטרה ועל הקיבוץ, בליווי מאות לוחמים בלתי סדירים מהסביבה [841]. לוחמי הקיבוץ, מתוגברים במחלקה מגדוד "ברק" (12) של חטיבת גולני, הדפו את המתקפות ודחו אולטימטום ירדני לכניעה [17, 841]. עמידה עיקשת זו הפכה את גשר ליישוב הראשון בארץ שעמד בהצלחה בפני מתקפה ישירה של הלגיון הירדני הסדיר, עוד לפני הפלישה הרשמית של מדינות ערב [841].

פיצוץ הגשרים ובלימת הפלישה העיראקית (מאי 1948)

עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, זיהו מגיני גשר טור עיראקי עצום היורד מהרי הגלעד לכיוון הקיבוץ [44, 67]. בשעה 20:00 באותו ערב, הוחלט לפוצץ את הגשרים כדי למנוע מעבר של שריון וחי"ר [5]. כאשר מנגנון ההפעלה מרחוק של מטעני חומר הנפץ (במשקל 400 ק"ג) כשל, זחל חבלן חטיבת גולני, אמיל בריג, תחת אש כבדה ישירות אל הגשרים, חיבר פתילי השהיה חדשים והצית אותם ידנית באמצעות סיגריה [68, 69, 857]. על גבורתו זו עוטר בריג בעיטור הגבורה – אחד מ-12 העיטורים היחידים שהוענקו במלחמת העצמאות [70, 104, 857].

——————————————————————————–

פרק ג': הדרמה האנושית – פינוי הילדים והנשים

50 ילדים בבונקר תת-קרקעי

עם פרוץ הקרבות באפריל 1948, עמד הקיבוץ בפני דילמה קשה בנוגע לגורל הילדים לכודים בקו האש [50]. הילדים פונו לבונקר המפקדה התת-קרקעי – מרחב בטון צר ומחניק בשטח של 12 מ"ר בלבד [50, 134]. בתוך הבונקר הקטנטן הצטופפו 50 ילדים מתחת לגיל שש יחד עם המטפלות שלהם [45, 50]. התנאים בבונקר היו קשים מנשוא: צפיפות קלסטרופובית, חנק מחום ומהעדר אוורור, ורעש הפגזות נורא שלא פסק [50, 51, 56]. אמהות הילדים, ששימשו כלחמי קו ראשון וחובשות בעמדות הקרב, הורשו לבקרן רק בלילה; הלוחמת אידית תיארה מפגש קורע לב עם בתה הקטנה בבונקר, כאשר תינוקות ישנו תחת הספסלים ומטפלות תשושות החזיקו ילדים על ברכיהן [51, 52]. כשחזרה לעמדה, נאלצה לשתוק כדי לא לפרוץ בבכי מול חבריה לנשק [52].

מסע הפינוי הלילי החשאי

לאחר 32 שעות של כליאה תחת הרעשה כבדה, הוחלט על פינוי רגלי חשאי באישון לילה [53, 134]. הילדים הונחו לשמור על שקט מוחלט ללא הגה או בכי [53]. תינוקות נישאו על כפיים, והילדים הגדולים יותר החזיקו בידי המבוגרים [53]. הטור האנושי, שכלל גם פצועים על אלונקות, קשישים – בהם קטוע רגל – ורופאה מתנדבת בת 65, צעד בחשיכה לאורך מסדרון צר ברוחב 400 מטרים בלבד שנותר פנוי בין גדת הנהר לבין כוחות האויב ששלטו בגבעות [54].

חלק מהילדים צעדו יחפים בשל החיפזון; הילדה זיוה לוי, אז בת שלוש וחצי, זכרה כיצד החליקה במדרון ונשרטה מסרפדים, אך נשכה שפתיה בשקט לאחר שנאמר לה שעליה להיות גדולה מכיוון שהוריה נותרו להילחם על הבית [53, 55]. לקראת חצות הגיע הטור בשלום לקיבוץ אשדות יעקב במרחק חמישה קילומטרים מצפון [55]. הידיעה על הגעתם הבטוחה נשלחה בחזרה למגינים המותשים בגשר באמצעות פנסי איתות (סימנור) והביאה להקלה עצומה בקרב הלוחמים [55, 59].

הוויכוח הערכי-קיבוצי

הפינוי עורר ויכוח נוקב וחריף בתוך הקיבוץ [18]. הנהלת המשק החליטה לפנות את שאר הנשים (למעט קשריות וחובשות חיוניות) [18]. החלטה תקדימית וטעונה עוד יותר הייתה לפנות יחד עמן את בעליהן של הלוחמות שנותרו בקו האש, מתוך מחשבה ערכית שאם הקיבוץ ייפול והאימהות ייהרגו בבונקרים, הילדים לא יישארו יתומים משני הוריהם [18, 51]. החלטה זו עוררה התנגדות עזה בקרב חלק מהחברות הלוחמות (כגון אלי, אחותו של אפרים "דובי" בר, ממנהיגי המשק), שמחו על הגדרתן כ"לא-לוחמות" והתעקשו להישאר בבונקרים ולהגן על ביתן עד הסוף [18, 51].

פרק ד': מן החורבן לתקומה – העתקת הקיבוץ וקשיי ההקמה מחדש

חורבן הקיבוץ הישן

חצר הקיבוץ ההיסטורית, שהשתרעה על פני כ-19 דונם בלבד במיקום טופוגרפי נמוך ופגיע למרגלות הנהר והגבעות השולטות, נחרבה לחלוטין ממאות פגזי הארטילריה שנחתו עליה במהלך המלחמה [75, 832]. בסיום הקרבות, הוכרז הקיבוץ כהרס מוחלט [75, 134].

העתקת הקיבוץ מערבה והקמתו מחדש

מתוך הבנה ביטחונית וטקטית, הוחלט שלא לשקם את בתי המגורים בחצר הפגיעה והחשופה לתצפיות האויב מעבר לנהר [832]. הקיבוץ הוקם מחדש כחצי מייל עד מייל אחד מערבה משם, על גבעה גבוהה ונישאה יותר השולטת על האזור (בסמוך לגבעת הגמל) [75, 118, 832].

על בסיס מחקר היסטורי עצמאי שבוצע ברשת, מתבררים פרטים נוספים השופכים אור על קשיי המעבר הדרמטיים באותם ימים: המעבר הרשמי והבנייה מחדש על הגבעה התרחשו ב-17 בפברואר 1949 (י"ח בשבט תש"ט), בעיצומה של מלחמת העצמאות ובסמוך לחתימת הסכמי שביתת הנשק. תהליך התכנון והבנייה מחדש מומן ונתמך בצורה רחבה על ידי קרן קיימת לישראל (קק"ל) ותנועת הקיבוץ המאוחד, בסיוע משרדי הממשלה הצעירים. חברי הקיבוץ חוו קשיי הקמה אדירים:

• משבר כלכלי ואובדן פרנסה: מפעל החיים ותחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהריים נהרסו ונכבשו בידי הלגיון הירדני, דבר שחיסל את מקור הפרנסה המרכזי של החברים שעבדו במפעל.
• מחסור חומרי ופגעי מזג האוויר: הבנייה נעשתה בעיצומה של תקופת הצנע הארצית, עם מחסור חמור בחומרי בניין ובמלט. הגבעה החשופה הייתה מוכת רוחות עזות, והחברים נאלצו להתגורר בצריפים רעועים ואוהלים ללא תשתיות מים וחשמל מסודרות (בריכת המים הראשונה על הגבעה נבנתה רק במהלך שנת 1949).
• איום ביטחוני מתמשך: גם במיקומו החדש, הקיבוץ נותר יישוב ספר חשוף לחדירות פדאיון ומיקוש. עמידותו הביטחונית נבחנה שוב ושוב, בעיקר במהלך מלחמת ההתשה (בשנים 1968–1970), כאשר הקיבוץ החדש על הגבעה ספג מטחים קשים של רקטות קטיושה שנורו משטח ירדן [118].

שימור המקום והפיכתו לאתר מורשת לאומי

במשך עשרות שנים עמדה חצר הקיבוץ הישנה נטושה והרוסה בתוך שטח צבאי סגור לאורך קו הגבול [45]. רק בשנת 1989 החל מפעל שחזור נועז ביוזמת חברי הקיבוץ, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל וקק"ל [832].

בשנת 1992 נפתח האתר מחדש כמפעל תיירות ומורשת לאומי משגשג המכונה "חצר גשר הישנה" (או "נהריים בגשר") [832]. האתר מציע כיום תצוגה ייחודית הכוללת:

• חדר האוכל המשוחזר: המבנה היחיד מעל פני האדמה ששרד את ההפגזות, ובו מוצג מיצג מורשת היסטורי [110, 834].
• בונקר הילדים המקורי: בונקר הבטון הצר (6 על 2 מטרים) המשוחזר לחלוטין ומשמר את אווירת ימי הקרב והמתח של הילדים והמטפלות [50, 110, 134].
• המאפייה ההיסטורית: תנור לבני שמוט מקורי בן כ-80 שנה, הפעיל ומפיק לחמים ריחניים גם כיום [110, 834].
• קטר הקיטור ההיסטורי (מספר 353 PEC): קטר קיטור מקורי משנת 1917, ששימש בהקמת תחנת הכוח בנהריים והוחזר לאתר לאחר שיקום [834].
• תצפית שלושת הגשרים: גשר הבטון הבריטי, גשר הרכבת הטורקי והגשר הממלוכי העתיק, השוכנים על גבול המדינה ומשחזרים את סיפור הפיצוץ ההרואי [86, 834].

חתימת הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994 פתחה מחדש את האזור שהיה סגור במשך 46 שנים ואיפשרה גישה מחודשת אל האתרים ההיסטוריים שמעבר לגדר המערכת באישור כוחות הביטחון [45, 83, 858].

כיום, חברי קיבוץ גשר שומרים באדיקות על זיכרון העבר. בכל שנה, ביום השנה לקרבות, נשמרת מסורת מרגשת שבה מספרים חברי המשק לילדי הקיבוץ את סיפור פינוי הילדים הלילי המפואר, ומנחילים את מורשת עמידת הגבורה לדורות הבאים [75].